״לעולם לא עוד״

נחל אכזב ועדיין שוצף חולף אל מול פני. טיפות קטנות ויבשות שלא אומרות דבר מקפצות החוצה וניתזות בלי חדווה, נעלמות בכלום שמסביב. לא הייתה להם כל תכלית.

הלב נדם. אותו הלב שרצה לפעום, לרוץ ולהשתולל כמו בימים של פעם. אותו לב שהיה פתוח ושוחק על שטויות של מה בכך, ובאותו הזמן המשיך לטפס, ביזע, על הר גבוה.

עיניים שהתרוצצו בארובותיהן בצפייה דרוכה לקראת מראות חדשות, למראה פרחים שזה עתה פרחו במרץ נעורים. אותן שרק המתינו לעוד זוג עיניים עירני, עכשיו קמוצות הן בדכדוך עז, מבקשות להעלם, אין עוד מה לראות.

ידים שביקשו לגעת בעוצמה, לחוש אותה, למשש ולהחזיק. עתה שלוחות לצדדים במעין יאוש אדירים. אבדה להם היכולת להתפס במשהו. נמאסה עליהם המחשבה כי אפשר בכלל לתפוס. הכל נשרף, נשארו ידיים עלובות ועולם שלא נתפס. ריק.

אוזן ששמעה בהר סיני ״אנוכי ה׳ אלוהיך״ וביקשה להמשיך להקשיב ולשמוע. גילתה פתאום, ששאון המוות מרעיש מתמיד, ואין עוד מלבדו.

רק הפה הוסיף לקשקש כדרכו בקודש. לרגע אחד מילא עצמו בצחוק מתגלגל, חסר משמעות ותבונה, וברגע שלאחריו התייבב ממושכות, כזאב בודד.

ברגעים של אמת, כשחושך ואפילה מתערטלים ומציגים את מבושיהם. כשריח גוויות חרוכות משתולל ברחובות, רכוב על גבם של שדונים מרושעי פנים, ובמלחייה רבת און זורע מלח על פצעי הדעת שאבדה והלכה לה. גם אז יוסיף הפה להתפאר. ״אם אין אני לי מי לי״ יהיו המילים שיוציא מפיו, גם כאשר כל כולו כבר אוכל. ״גם״.

״התקווה גבוהה מכל תבונה״.